<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך הלל</h1>
<h2>דף כ.</h2>
גרסי' בשלהי פ' הזורק הל' ספינות קשורות זו בזו (מערבין) (ו)מטלטלין מזו לזו [ק"א ע"ב] תניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חוזרין להתירן הראשון וכן מחצלאות הפרוסות וכו', והא דאמר רב נחמן התם לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור מסקנא דרב נחמן אמזיד דוקא קאמר אבל אשוגג ואונס מודה דחזרו להתירן אפילו לטלטל ולא אמרינן הואיל ונראה ונדחה, וחוזר ונראה ידחה, ומאי שנא ממוקצה, (והבא) [ואפשר] לדחות ולומר חילוק בגוף האיסור כגון המוקצה שצריך לגופו והוא נראה ונדחה וכיון דנדחה שוב לא יהא ראוי, אבל מחיצה אינו אלא הכשר לטלטל המותר הילכך כל זמן שיש שם מחיצה מותר והא מחיצה הנעשית לצורך דבר כל זמן שאותו דבר קיים הוי מחיצה ואי לא לא הוי מחיצה כההיא דעושין פסין בעא מיניה אביי מרבה יבשה מים בשבת מהו א"ל כלום נעשית מחיצה אלא בשביל מים נסתלק המים נסתלקה מחיצה, ותו בעירובין [שם] נסתלקו מים בשבת ובאו מים בשבת מהו א"ל יבשו מים לא תיבעי דבעי מיניה דמר ופשט לי לאיסור באו מים נמי לא תיבעי לך דהוי לך מחיצה הנעשית בשבת ושמה מחיצה, ומיהו לעולם מותרת דמיא בעיבא ובאוקינוס מינד ניידי והוו לה נהרות מושכין ומעינות הנובעים דמותר כדאיתא במי שהוציאוהו [שם מ"ו ע"א] הילכך תלי היתר מחיצה בדידהו דאי איתנהו למיא הויא מחיצה לטלטל ואי לא לא הויא מחיצה לטלטל, מיהו לזרוק נראה דהויא מחיצה וההיא דהל' ראשונה פ' מי שהוציאוהו [שם מ"א ע"ב] דאמר רב פ[פא פירות] שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן משום דאנוסין נינהו לא דמי דהיינו ודומיא דמחיצות ופירות גופייהו לא אסירי אלא משום קנסא דהיכי [ד]יצאו במזיד איכא למאן [דאמר] (דהיכא דחזרו במזיד לא יאכלו אבל) [ד]שלא במקומן אסור וכשחזרו מותר אפילו במזיד ולא אמרינן אידחא, אבל ר' נחמיא וראב"י אמרי היכא דיצאו מזיד אם שוגג חזרו יאכלו במזיד לא אבל שלא במקומן דברי הכל יאכלו ולא שייך בהו דחי' דהפרי לא נדחה אלא כעין מחיצה כמו שכתבתי למעלה, וכל מקום שתמצא כעין זה כגון עירב דרך הפתח ובסתם או תוספות דיורין אין לדמותו משום דכל הני תלו במחיצה ויש חילוק בין מחיצה לגוף. גרסי' בתחלת פ' המצניע [שבת צ"א ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן הוציא גרוגרות לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי איפכא חייב וכו' עד בעא רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, את"ל התם דזיל הכא איכא שיעורא וכו' עד הוציא כגרוגרות לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי לעניין שבת או לא תיקו.
<h2>דף מא:</h2>
גרסי' בשלהי פ' הזורק הל' ספינות קשורות זו בזו (מערבין) (ו)מטלטלין מזו לזו [ק"א ע"ב] תניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין בין מוטעין חוזרין להתירן הראשון וכן מחצלאות הפרוסות וכו', והא דאמר רב נחמן התם לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור מסקנא דרב נחמן אמזיד דוקא קאמר אבל אשוגג ואונס מודה דחזרו להתירן אפילו לטלטל ולא אמרינן הואיל ונראה ונדחה, וחוזר ונראה ידחה, ומאי שנא ממוקצה, (והבא) [ואפשר] לדחות ולומר חילוק בגוף האיסור כגון המוקצה שצריך לגופו והוא נראה ונדחה וכיון דנדחה שוב לא יהא ראוי, אבל מחיצה אינו אלא הכשר לטלטל המותר הילכך כל זמן שיש שם מחיצה מותר והא מחיצה הנעשית לצורך דבר כל זמן שאותו דבר קיים הוי מחיצה ואי לא לא הוי מחיצה כההיא דעושין פסין [ערובין כ' ע"א] בעא מיניה אביי מרבה יבשה מים בשבת מהו א"ל כלום נעשית מחיצה אלא בשביל מים נסתלק המים נסתלקה מחיצה, ותו בעירובין [שם] נסתלקו מים בשבת ובאו מים בשבת מהו א"ל יבשו מים לא תיבעי דבעי מיניה דמר ופשט לי לאיסור באו מים נמי לא תיבעי לך דהוי לך מחיצה הנעשית בשבת ושמה מחיצה, ומיהו לעולם מותרת דמיא בעיבא ובאוקינוס מינד ניידי והוו לה נהרות מושכין ומעינות הנובעים דמותר כדאיתא במי שהוציאוהו [שם מ"ו ע"א] הילכך תלי היתר מחיצה בדידהו דאי איתנהו למיא הויא מחיצה לטלטל ואי לא לא הויא מחיצה לטלטל, מיהו לזרוק נראה דהויא מחיצה וההיא דהל' ראשונה פ' מי שהוציאוהו דאמר רב פ[פא פירות] שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן משום דאנוסין נינהו לא דמי דהיינו ודומיא דמחיצות ופירות גופייהו לא אסירי אלא משום קנסא דהיכי [ד]יצאו במזיד איכא למאן [דאמר] (דהיכא דחזרו במזיד לא יאכלו אבל) [ד]שלא במקומן אסור וכשחזרו מותר אפילו במזיד ולא אמרינן אידחא, אבל ר' נחמיא וראב"י אמרי היכא דיצאו מזיד אם שוגג חזרו יאכלו במזיד לא אבל שלא במקומן דברי הכל יאכלו ולא שייך בהו דחי' דהפרי לא נדחה אלא כעין מחיצה כמו שכתבתי למעלה, וכל מקום שתמצא כעין זה כגון עירב דרך הפתח ובסתם או תוספות דיורין אין לדמותו משום דכל הני תלו במחיצה ויש חילוק בין מחיצה לגוף. גרסי' בתחלת פ' המצניע [שבת צ"א ע"א] אמר רבא אמר רב נחמן הוציא גרוגרות לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי איפכא חייב וכו' עד בעא רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, את"ל התם דזיל הכא איכא שיעורא וכו' עד הוציא כגרוגרות לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי לעניין שבת או לא תיקו.
גרסינן במנחות פ' כל המנחות באות מצה [נ"ב ע"ב] הל' ר' מאיר אומר השאור (יודה להו) [בודה להן] כו', תנן התם, בשלהי בפ' דמס' עוקצין [פ"ב מ"ח] בשר העגל שנתפח ובשר זקינה שנתמעך משתערין לכמות שהן ופליגי אמוראי אי לכמות שהן עכשיו אי לכמו שהיו, ומותבינן מהא בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא, ושקל וטרי עד אמר רבה כל היכא דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, מעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן, כי פליגי כגון שהיה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דמר סבר יש דיחוי באיסורא ומר סבר אין דיחוי ואותבינן מהא דתנן במס' טהרות פ' (ב') [ג' מ"ד] כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכן כזית מן המת ומן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכזית פיגול (נותר) ונותר וחלב טהורי' ואין חייבי' עליהם וכו', הניחן (בחמה) [בגשמים] ותפחו טמאין וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא תיובתא דמ"ד יש דיחוי באיסורא תיובתא. ורבא לא פשיט בעיא דגרוגרות וצמקה וחזרה מהא דאיכא למימר דשבת במחשבה תליא וכיון דמעיקרא דעתיה על גרוגרות להוציא ובנתים אסור ואע"ג דהדר הוה ביה כשיעור מספקא ליה אי בתר עקירה והנחה אזלינן והא איכא או דילמא בתר מחשבה אזלינן וכיון דאמרי דבטלה מחשבתו בינתים פטור, אבל שאר טומאות ואיסורא דממילא כיון דבשעת נגיעה או אכילה אית ביה כשיעור הא אית ביה. ומוקצה ליכא למיפשט מיניה דדילמא אע"ג דמדרבנן כיון דמעיקרא איתקצאי, אע"ג דאיחזי והדר אידחי והדר איחזי כיון שנדחה נדחה דבשיעורא דאורייתא בתר אכילה אזלינן אבל מוקצה בדחיית דעתו תלי וכיון שנדחה והקצהו דמעיקרא נמי אקצייה ההוא ראוי לא מהני כיון דשעה אחת אקצייה, הילכך ליכא למיפשט מהכא.
ודיחוי דאמרינן אצל מצות כגון בכיסוי הדם ובליקוט ענבי הדסים ובעי ר' ירמיה בפ' לולב הגזול הל' דנקטם ראשו נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה [סוכה ל"ג ע"א] דמסקינין בההיא שמעתא דלא פשטיה נראה ונדחה חוזר ונדחה דלא דמי מצות לאיסורא ולטהרות לשבת וכל הני דחוים דאמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתמד ונשתטה וחזר לקדמותו כדאיתא בפ"א דזבחים [י"ב ע"ב] ומייתינן לה בהוריות [י"א ע"א] וסנהדרין [מ"ז ע"א] ודחויין דאמרי בפ' קדשי קדשים [זבחים נ"ט ע"א] במזבח שנפגם כל הקדשים שהיו שם לר' יוחנן וכמה הל' דאיירי ר' יוחנן בדחויין אע"ג דנראה ונדחה ונראה כולהו לא דמי דכיון דגברא לא חזי בשעת שטות (ועומד) [ושמד] דבין קרבן ובין גברא הואיל וגזירת הכתוב הוא כדאיתא בסדר יומא פ' שני שעירים הרי הקרבנות כפסולי מוקצה ונעבד או כבעלי מום קבוע ובערכין פ' השג יד בנודר הל' היה עני והעשיר [י"ז ע"ב] מייתי' (ואם הוא), ואם דל הוא [ב]מצורע והוא עד דכתב בשבועות העדות דגזירת הכתוב הוא דלא הוי דיחוי (או) [אם] נדחה בינתיים אלא דר' יהודה פליג, ופליג נמי ר' יהודא באלו מציאות [ב"מ כ"ז ע"א] במציאה שהוקרו והוזלו וחזרה והוקרה כדאיתא התם דכל חד וחד מפיק ליה מקרא. וכן ההיא פ' טבול [יום זבחים ק"ב ע"ב], דאמר אבא שאול עד שיהא משעת זריקה ועד שעת הקטרה ובעי רב אשי נטמא בינתיים מהו אם נדחה או לא דדילמא כיון דטהור הוא בזריקה ובהקטרה לא אידחי כל חד וחד לפום סוגיא דידה ואין למידין זה מזה, ועוד יש להוסיף אלא שהרוב יוכיחו השאר כההיא דשלהי ע"ז [ע"ג ע"ב], הגדילו בהתר (התר) [מותר] ובההיא דהזורק [שבת ק"ב ע"א] שתי אמות בשוגג וכו'. [ו]כמה בענין (בשלהי) פ"ב דזבחים [ל"א ע"א] הל' כחצי זית וכחצי זית חוץ למקומו וכו' וכההיא דהמקשה [חולין ס"ט ע"ב] יצא שליש דרך רחם וכו'.
